דת וחילוניות בישראל המודרנית:
שלוש גישות

מאת: החכם מ' אלפנדרי

ייסודה של מדינה יהודית חילונית יצר בעקבותיו קונפליקט מר, התנגשות של אידיאולוגיות, אכזבה, ואולי הערכה יותר בוגרת של קלישאות דתיות שהיו פרי-תוצר של עולם חלומי שייצוריו כולם רוחניים, אידיאליים, וקדושים. הפרדוקס של מדינה "יהודית-חילונית" הוא בושה וחרפה; האם יהודים יכולים להיות "חילוניים"?

רוב הישראלים מסתכלים על התנ"ך בתור התרומה האילעית של העם העברי לאנושות. אבל הוא רק ספרות, ולא אפילו ספרות קדושה, הואיל והמושג "קדושה" יש לו קונוטציה תיאולוגית. יהדות בתור דת, הייתה פרי-תוצר של תקופה מסוימת וסיפקה את הצרכים של דור שטרם נחשף לאתגר של חקירה מדעית. היהדות היא בעיניהם מיתולוגיה חביבה ואצילה שיש לה, אם בכלל, מעט מאד רלבנטיות למדינה מודרנית. היהדות היא דבר שמציגים בגאווה במוזיאונים לאומיים ובספריות, מאובן, אנדרטה למשהו שעבר מן העולם. החיתון בין פוליטיקה ודת בישראל הוליד פרי שערכו היחיד הוא בתור מטרד. דת, בעיני רוב יהודי ישראל, היא עניין של השתייכות מפלגתית, וויכוחים גסים בלתי רוחניים, וקומבינות.

בעיני המגזר ה"דתי" של האוכלוסייה הישראלית, מדינה חילונית היא העיוות הקיצונית ביותר של עצם מהותה של ההיסטוריה היהודית. לאומיות יהודית תמיד הייתה וממשיכה להיות לאומיות רוחנית. היא נוצרה בסיני. התביעה היחידה שלנו לארץ שאנו עכשיו גרים בה נובעת מהתנ"ך. אם התנ"ך הוא רק ספרות עממית, אז תביעתנו אינה יותר תקפה מאשר אלה של הפולשים האשוריים, המצריים, הבבליים, היווניים, הרומאיים, הערביים, הצלבניים, הטורקיים, והבריטיים שהופיעו בעבר. אם בעל הבית הוא פיקטיבי, אז גם חוזה השכירות איננו תקף. ליהודים האלו, חוסר-אמונה הוא בגידה. להשפיל את המונומנטים של הספרות היהודית לרמה של אגדות עממיות הוא גידוף השם. כדי להילחם נגד כוחות החילוניות, כל האמצעים, אפילו פוליטיים, הם מוצדקים. הייחודיות המוסרית והחברתית של ישראל היא בסכנה. רק יהדות דתית חזקה תוכל לנצח.

אך יש גישה אחרת למצב הכואב שקיים בישראל היום. היא הגישה של קבוצת אנשים מאד קטנה, אבל חיונית, הרואה את הבעיה הזאת, ואכן כל בעיה אחרת, באור מאד מיוחדת, באורו של הכתובים והנבואה. לאלה מאתנו שרואים את הגישה הזאת כגישה היחידה הנכונה, התנ"ך הוא לא פרי-תוצר של תקופה מסוימת וגם איננו מונופול של "דת" מסוימת. אמנם התורה נכתבה בשפה מסוימת ונגלה ונמסרה לעם מסוים מיוחד במינו, עם ישראל, אך המסר והמטרה הבסיסית שלה מתעלים על זמן ומקום. מטרתה היא בסופו של דבר ייסוד מלכותו של הבורא והמלך האלוהי עלי-אדמות, יהוה. מלכות זו תכלול כל עם ולאום. יהוה, האדריכל האלוהי, תוך שימוש באור וצל, טוב ורע, אמונה וכפירה, בהדרגתיות ובשיטתיות מפתח את מלכותו. הבן-אדם, עם החופש שלו לבחור או לא לבחור, לציית או לא לציית, לבנות או להרוס, הנו הכלי היחיד שמתאים, מכשיר מעוצב בחוכמה שאתו האלוהים חופר את היסודות, מתכנן, בונה, ומשלים את ממלכתו עלי-אדמות. יהוה הוא זה ש"יוצר אור ובורא חשך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו מה,ז). "לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי, נאם יהוה. כי [כמו ש]גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם." (ישעיהו נה,ח-ט). אין קריטריון אנושי שהוא אמת, אין גורם אנושי שיכריע אם ישראל תהיה מדינה חילונית או מדינה דתית. האמונה או חוסר-האמונה של ישראל, קיומם של דוגמות ודוקטרינות דתיות, הצלחתה של העבודה זרה והחומריות, הופעתם של משיחי שקר ונביאי שקר בכל דור ודור; כל אלה הם חלק מהתוכנית האלוהית, שהיא מעל לכל פוליטיקה, מתעלה על גבולות הידע ויכולת ההבנה האנושית. מלכותו היא בלתי-נמנעת. "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל: כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי, והצליח את אשר שלחתיו:" (ישעיהו נה,י-יא). נשאר לנו רק להעיד על האמיתות האלה, ולהישאר נאמנים ל"דרך" שמסר לנו באמצעות משה ונביאי האמת של ישראל. במשך הזמן, יהוה יעשה את השאר.

"ובלע בהר הזה פני הלוט, הלוט על כל העמים, והמסכה הנסוכה על כל הגוים: בלע המות לנצח, ומחה אדני יהוה, דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי יהוה דבר:" (ישעיהו כה,ז-ח).